כל אימא יכולה לספר לכם שאם גברים היו צריכים לעבור לידה ואת כל הכאבים שמלווים אותה האנושות כנראה
הייתה כבר מזמן נכחדת. אנחנו, הנשים, טוענות שגברים לא יודעים להתמודד טוב עם כאב. לפעמים מספיקה
הפציעה הקטנה ביותר כדי לגרום לגברים להתבכיין ולהפוך לחסרי ישע. מצד שני, רוב הנשים שסובלות מכאב
מסוגלות להמשיך כרגיל כאילו כלום לא קרה.

הבעיה בתיאוריה הזו היא שהיא שגויה. ועכשיו המדע מוכיח את זה. אמנם קיימים הבדלים בחווית הכאב של
גברים ונשים, אך דווקא לנשים יש סף כאב נמוך יותר מגברים.

כשעצבים תחושתיים בעור, בשרירים, במפרקים או באיברים מרגישים שגורם כלשהו עשוי להזיק לנו – למשל
מגע במשטח רותח או פציעה ממכשיר חד – נרגיש כאב. העצבים באזור שנפגע שולחים מסרים דרך חוט
השדרה למוח, שמפענח את המסר כ: ״אאוו!״ (או יש כאלה שמוחם יפענח זאת כ״אאוץ׳״). בהתאם לסוג
הפציעה ועוצמתה נרגיש כאב חזק או כאב עמום, כאב עצבי, כאב בשרירים, כאבי מפרקים או כאב אחר. אחת
הדרכים לסווג את הכאב היא על פי תיזמון הכאב – יש תגובה אקוטית (מיידית) למשהו חם, חד או מזיק בצורה
אחרת, ויש תגובה כרונית (ממושכת) שבה הכאב נמשך גם אחרי החלמת הפציעה.

מחקרים מוכיחים שגברים ונשים חווים כאב אקוטי וכרוני בצורה שונה. אחת הסיבות לכך היא הורמונלית
–הקולטנים של אסטרוגן, פרוגסטרון (הורמוני מין נשיים) וטסטוסטרון (הורמון המין הגברי) ממוקמים באותם
אזורים בגוף שקולטים ומעבירים מסרים של כאב. להורמונים אלה יכולה להיות השפעה משמעותית על גורמים
רבים בגוף שלנו, כולל איך אנחנו מתרגמים כאב.

אבל הורמונים אינם הסיבה היחידה שגורמת להבדלים בחוויית הכאב. גם הציפיות של החברה שלנו לגבי
התגובה שלנו לכאב יכולות להשפיע על הדרך שבה גברים ונשים מדווחים על כאב. לדוגמה, אנחנו מצפים
שגברים יתלוננו פחות מנשים על כאב. ואכן, מחקרים מראים שנשים מדווחות על יותר כאב גם כשבאופן
אובייקטיבי הן סובלות מאותו סוג או מקור כאב שממנו גבר סובל. גם רגשות וגורמים פסיכולוגיים שונים, כולל
חרדה, דיכאון ואסטרטגיות להתמודדות עם כאב, יכולים להשפיע על הדרך השונה שבה גברים ונשים חווים
ומדווחים על כאב.

נשים מפרשות כאב אחרת מגברים‍
אם לא די בכך שלציפיות החברתיות, להורמונים ולרגשות שלנו יש השפעה על כאב, נשים גם נוטות להיות
מודעות יותר לחוויות ולתחושות בגוף שלהן, בהשוואה לגברים. הסיבה לכך היא כנראה שכבר מגיל צעיר,
כשמגיע המחזור החודשי, נשים הופכות להיות מודעות יותר לתהליכים בגוף. גם בהריון, בלידה ובגיל המעבר
אנחנו צריכות להיות קשובות לגוף שלנו ולתסמינים שונים. נשים גם נוטות לזכור יותר פרטים מאירועים רפואיים
שהן עברו, ולעומת זאת גברים נוטים לשכוח חוויות רפואיות שעברו.

הדרך שבה אישה מפרשת את הכאב שהיא מרגישה יכולה להשתנות לאורך החיים, כשרמות ההורמונים
משתנות. לדוגמה, בנות בגיל ההתבגרות סובלות מיותר מצבים הגורמים לכאב לעומת בנים. מאוחר יותר
בחיים, ככל שנשים מתבגרות ומגיעות למנופאוזה (חדלות לקבל ווסת), רמות ההורמונים משתנות שוב
וההבדלים בדרך שבה נשים וגברים חווים כאב כרוני מתחילים להיעלם.

במחקרים שבדקו כיצד אנשים שזהותם אינה בינארית מגיבים לכאב מצאו שאנשים שעברו מלהיות גבר לאישה
דיווחו על יותר ארועי כאב לאחר שהיו לאישה, ונשים שעברו להיות גבר דיווחו שבעיות הכאב פחתו אחרי
שנטלו טסטוסטרון.
המשמעות של ההבדלים בין גברים ונשים אינה שנשים הן חלשות יותר, או שגברים חזקים יותר. כאב הוא
בבסיסו חוויה סובייקטיבית, ולכן, חוויית הכאב יכולה להיות אמיתית וקשה לאחד או חסרת משמעות לאחר.
ההבדל הוא בדרך שבה כל אחד מאיתנו חווה כאב ואיך הכאב משפיע על החיים שלנו.

ככל שנבין טוב יותר מהו כאב ומה מקורו, נוכל לטפל בו טוב יותר. לפני כל טיפול תרופתי מומלץ תמיד להתייעץ
עם הרופא/ה המטפל/ת על מנת לנסות לאתר את מקור הכאב ולהתאים את הטיפול בצורה הטובה ביותר.

‍